לחיות מתוך שמחה
זה סיפור על אישה שלא מוותרת על יום בחייה, למרות העיוורון הפכה לצירת מחוננת
קולות הצחוק שעלו מן הסטודיו לציור במרכז הקשישים, הבהיר לי שהגעתי למקום הנכון,. כבר בדרך נרמז לי שאני הולך לחוות חוויה בלתי רגילה במפגש ישיר עם כוח החיים שלא מוותר לנפילות שכולנו חווית במציאות. יש כאלה שקוראים ספרים על מחשבה שיוצרת מציאות, יש את הסרט 'הסוד', שמספר על מורים רוחניים גדולים שהם מעבר לחיים הרגילים בזה שהם יוצרים לעצמם מציאות אופטימית לחיים, חושבים טוב יהיה טוב. יש כמובן את הצינקנים שישללו את האמירה הזאת, אבל זה תפקידם בעולם. אז לחיפוש אחר האושר יש פנים רבות, גם למלחמה בדיכאון, במחלות, ובתחושת הבדידות והייאוש. ויש כאלה שעושים מעשה, הם לא קראו מדריך רוחני לחיים טובים יותר וגם לא פגשו גורו בהודו, הם נפגשו עם התחתית והחליטו לקום משם, כי הבינו שהם אחראיים על איך החיים שלהם נראים, ורק הם יכולים לשנותם.
כזאת היא, רבקה ולנסי, בת 75, תושבת יהוד, בגיל 55 התעוורה בגלל מחלה גנטית והחליטה להילחם על החיים. בשנת 1954 עלתה ליהוד מטורקיה, והיא רק בת 19 מיד התחתנה וילדה 4 ילדים. "אמא שלי ידעה שאני שובבה גדולה אז מיד היא חיתנה אותי", מתלוצצת רבקה. "כל החיים עבדתי ופרנסתי את משפחתי בכבוד ביחד עם בעלי היקר.תפקדתי כרגיל, עם הרבה מרץ ושמחת חיים. למרות שתמיד הרופאים אמרו שזה יכול לקרות, אבל לא רציתי לחשוב על זה. ואז קיבלתי את זה בבום, כל שנה אני רואה פחות, בהתחלה הצבעים נעלמו ואז הראייה בכלל מטשטשת,זה קורה בתהליכים כל פעם עוד משהו נעלם, זאת התמודדות יומיות, אני רוצה להיות כמו קודם, אז החלטתי במקום להיות בדיכאון, ולקטר על החיים להמשיך לצחוק וליהנות ממה שיש. לצייר את כל מה שהיה לי בעבר, וככה אני מתמודדת עם העיוורון."
אל המרכז יום לקשיש ביהוד הגיעה לפני 7 שנים, כי קשה לה לשבת בבית חסרת מעש. "אני אוהבת חברה ואוהבת לרקוד, אוהבת את החיים, ואני רוצה להמשיך לעשות הכל כמו כולם. להספיק לעשות הכל. אני משתתפת בכל החוגים והסדנאות. ומאז היא מרגישה צעירה ובריאה יותר, פגשתי אנשים טובים שעוזרים לי ותומכים בי מאוד".
שם גם פגשה את האמן, חיים ברנשטיין, תושב יהוד, מאז 2008 מלמד שיעורי אומנות וציור במרכז הקשישים. ברנשטיין משלב גם עבודה תרפויטית בחוג הציור שלו, מאחר והוא גם מטפל ברפואה משלימה ועוסק ברפלקסולוגיה, קרניו סקרל, והילינג. הוא משלב את עולם התרפיה באומנות וליכולות שלו לעבוד עם אנשים. בעבר עבד בטלוויזיה הישראלית כ 15 שנה כצייר תפאורות. כיום הוא עוסק ברישום אך רוב העבודות מצוירות פיזית עם האצבעות ללא מכחולים, כך הוא מרגיש את הצבע, ומתחבר אל תוך היצירה. בזמנו הפנוי הוא רוכב על אופנוע כבד וכמו ילד נצחי אוהב לטפס על עצים.
"עבורי אלו הם שעתיים יצירה, מספר ברנשטיין על העבודה עם הקשישים, "אני מאוהב באנשים, יש לי קבוצה שעובדים איתי כבר שנתיים. בהתחלה היו הרבה התנגדויות ופחדים, ולאט לאט מקנים להם ביטחון ואז הם מתחילים להעיז. אני לא מתערב להם בציור, אלא רק נותן להם ביטחון. הערך המוסף משיעור הציור נותן להם ביטחון וערך סיפוק עצמי, יש כאן קשישים שסובלים מאוד בחיי היום יום והכניסה אל עולם הציור מבריאה אותם. השיעור איתי עובר בצורה קלילה והומוריסטית, אין ציפייה לגלות כאן את פיקאסו הבא, אלא לחוות את הרגע. וליהנות ממנו. אני לא יודע מזה תרפיה באומנות, אני עובד עם אנשים, אם הם מרוויחים תרפיה על הדרך זה בונוס.
איך העבודה עם אישה שלא רואה?
היום אנחנו בעיקר צוחקים ואין עניין מיוחד סביב זה, היא מאוד רוצה לצייר וזה רוצה לפרוץ ממנה החוצה. בעבר היה מורה לציור שעבד איתה עם שבלונה והיא הייתה חוזרת על הצורות, זה המשיך להגביל אותה. אז החלטנו שתעבור לציור. אני מדביק לה פלסטרים לסמן לה את גבולות הנייר, למדתי אותה להרגיש בין נייר ריק לנייר שנצבע . היא אדם רגיש ויוצא דופן, מלאה באהבה ואופטימיות. אני רק מסייע לה, להביע את זה דרך הציור."
בכניסה אל הסטודיו, יש תחושה של בית ספר גבוה לאומנות. מסביב לשולחן יושבים 10 ציירים, כל אחד שקוע ביצירה שלו, חיים המורה עובר בינהם רק לתיקונים ותמיכה. על השולחן פזורים ספרי אומנות מהעולם, ולכל אחד מותאמת תוכנית אישית. "הגישה שלי", מסביר ברנשטיין, "שאני עובד עם אמנים, אני לא מתייחס לגיל ולמצב בריאותי, מי שמגיע למפגש ציור אני מסור לו וביחד אנחנו יוצאים למסעות חדשים כל שבוע." מרגע שהצטרפה רבקה למרכז הקשישים הצטרפה אל חוג הציור.
"היום אני מציירת בעזרת חיים את שדה החיטה, שהייה בקיבוץ עליית הנוער הכפר הירוק, שם למדתי בגיל 14, עבדתי בגורן, זה עושה לי חיוך לחשוב על זה", ואז פוצחת רבקה בשיר שיבולת בשדה. וקול צחוק רם עולה בסטודיו לציור, שם היא הליצן של הכיתה. מקור של אופטימיות ושמחת חיים, היא מלאה בסיפורי חיים שזורים עם מוסר השכל חיובי. "חוש המישוש שלי מפותח מאוד וזה עוזר לי להתמצא במרחב, אני יכולה להרגיש היכן מסתיים הצבע ואז אני מבינה שיש מקום פנוי, ולשם אני יודעת להשלים שמיים בצבעי כחול. זאת המלחמה שלי בדיכאון ובעצבות, להיות בעשייה חיובית ומלאה חיים".
איך התחילה האהבה לציור?
רציתי להתגבר על הדיכאון שהתחיל בגלל העיוורון. היה לי חשוב לשחזר את התמונות שהיו לי בחיים היפים כילדה צעירה. ורציתי לשמור אותם למזכרת. את התקופה שעליתי לארץ, את הפרחים כל בוקר, זה דברים שאני מציירת. אני רוצה לצייר כל יום בכדי להספיק לשמור בראש את כל הזכרונות הטובים שיש לי, אני מתמודדת עם הרבה דברים מעבר לעיוורון ובשבילי זאת הדרך הטובה ביותר לצאת למסעות דמיונים שמשולבת בהם מציאות מהעבר.
איך מתחילה יצירה?
אני חושבת מה לצייר, למשל לפני כמה ימים ציירתי את החרמון, אני נזכרת בתקופה של פעם, אני מתארת את ההרים הלבנים, את הרכבל, אני סקרנית גדולה. אני ממששת את הדף ואת הגודל שלו, ואז מתחילה להעמיד על הדף את הדברים. אני נעזרת במורה שימקם לי את הדברים על הנייר. ואז מתחיל לצאת החוצה כמו ריקוד , כמו צחוק זה פשוט מתגלגל על הנייר. זה כישרון שקפץ לי רק אחרי העיוורון, כנראה היה כישרון בעבר, אבל בעיקר אני עושה את זה להירגע. כשאני בלחץ אני אוהבת לצייר את הים, במשך שעתיים אני אהיה עסוקה בזה ואז אני עסוקה בדברים טובים. בשביל לא להיות בעצב, אני עושה מדיטציה, נושמת כמה נשימות, חושבת דברים טובים, אני נמצאת בפארק, ציפורים, נחל זורם, רעש של ילדים, לפעמים קשה להתעורר.
כמה ציורים כבר עשית?
יש לי בערך 200 ציורים שציירתי לאורך השניים, בעיקר אני אוהבת נופים ויש לי סדרה של התנך, אברהם אבינו יושב בפתח האוהל, אדם וחווה, אני מדמיינת את תקופת התנך, מה לבשו האנשים, מה היתה הסביבה, ואז מתחליה לצייר.
.
לא קשה לך לא לראות את מה שאת מציירת?
"אני לא מתעסקת במה שאין אלא במה שיש, קשה לי, אז אני אצייר של קושי."
.איך את יודעת לזהות אם איזה צבע את מציירת?
"יש לי מכשיר שמזהה צבעים שנקנה על ידי מתנדב ממרכז יום, ואז בעזרת המכשיר אני יודעת לזהות מהו הצבע שאיתו מציירת. אבל בעיקר אני נעזרת בחברי לקבוצה ובחיים המורה. החיבור שלי אליו אישי וחזק, הוא החבר שלי, לפני כמה שבועות ציירתי בית על הראש הגבעה, אז אמרתי לו בהומור, חיים אני ואתה הולכים לשם. בזכות חיים שתומך ומאמין בי אני מצליחה לצייר. חיים קורא לי שושנה, כי אני נראית כמו שושנה , כל הזמן אני פורחת , שלא נאבד את החיות, חיים לא רוצה שאני אאבד את השושניות שלי.
אני אוהבת לצייר פרחים ודברים אופטימים, למשל הייתי עם אחותי בגן הבהאיים בחיפה, וצעדנו שם ואני ממש רואה בדמיוני את המקום, הרבה פרחים וצמחייה ירוקה, אני כל הזמן שואלת מה יש בסביבתי ואני יוצרת את התמונה בראשי, ואז מחכה לשיעור ציור בכדי לתרגם את מה שראיתי בדמיוני על הנייר. לדוגמא בגן הבהאיים ציירתי שביל שמוביל אל המקדש, ובצדדים שלו הרבה צמחייה ופרחים.
"אני משתתפת גם במועדון של עיוורים, 20 עיוורים כולם מאזור בקעת אונו, מגיעים פעם בשבוע. מגיעים לשיחות תמיכה. המדריכה גם היא עיוורת. אני קוראת לעיוורים לצאת מהבית, לא לפחד, להיות עם הראש למעלה. להיות עם כבוד. להצטרף למועדון העיוורים. אני רוצה ללמד אותם ציור, אבל הם לא מאמינים שהם מסוגלים. החלום שלי להביא חוג ציור למועדון העיוורים ביהוד, אני בטוחה שזה יעזור להרבה אנשים.
מה החלום שלך?
החלום שלי להוציא ספר, שמשלב שירים וציורים שלי, ומספר את הסיפור שלי, לתת לאנשים וח לא אבד תקווה גם שהכל נראה שחור. הייתי קוראת לו 'החיים של ריקי', נראה לך שמישהו יוציא לי ספר? מסכמת רבקה בחיוך וחוזרת לעולם הציור.
